ידוע כי הידקקות של שכבת ה-pRNFLי(Peripapillary retinal nerve fiber layer) ושכבת ה-GCIPLי(ganglion cell plus inner plexiform layer) במרכז הראייה, מהווה סמן לניוון נוירו-אקסונלי בטרשת נפוצה וכי הירידה בעובי ניתנת לבלימה על ידי תרופות המשנות את מהלך המחלה. מטרת החוקרים הייתה לבחון את הפוטנציאל של דילול שכבות ה-pRNFL וה-GCIPL, כמנבא של כשל טיפולי בטרשת נפוצה התקפית.
עוד בעניין דומה
החוקרים ערכו מחקר תצפיתי פרוספקטיבי בן 4 שנים, שכלל 113 חולי טרשת נפוצה התקפית. הם מדדו את עובי שכבות ה-pRNFL וה-GCIPL ברשתית בתחילת הטיפול עם תרופות משנות מהלך מחלה ולאחר 12 ו-24 חודשים. החוקרים הגדירו כישלון של הטיפול כאשר במשך 6 חודשים הייתה התקדמות מאומתת ב-EDSSי(Expanded Disability Status Scale) ו/או החמרה בציון ב-SDMTי(Symbol Digit Modalities Test). בנוסף, הגדירו ערכי סף לניבוי כישלון טיפולי באמצעות אנליזות ROC (receiver operating characteristic) וחישוב של יחסי סיכונים על ידי רגרסיה רבת-משתנים על שם COX, תוך התאמה לגיל, מין, משך המחלה, ציונים ב-EDSS/SDMT וסוג התרופה.
החוקרים מצאו כי דילול של יותר מ-0.5 מיקרומטר/שנה בעובי שכבת ה- GCIPL לאחר 24 חודשים ניבא בצורה מצוינת כישלון של הטיפול (יחס סיכונים של 4.5, רווח בר-סמך 95%: 1.8-7.6, p <0.001), עם ספציפיות של 91% ורגישות של 81%. עוד נמצא כי המנבא המוצלח הבא בתור היה דילול של יותר מ-0.5 מיקרומטר/שנה בעובי שכבת ה-GCIPL, לאחר 12 חודשים (יחס סיכויים של 3.9, רווח בר-סמך 95%: 1.4-6.9, p <0.001) עם ספציפיות של 85% ורגישות של 78%. לבסוף, החוקרים דיווחו כי גם דילול בעובי שכבת ה-pRNFL ב-2 מיקרומטר/שנה או יותר לאחר 24 חודשים גם ניבא כישלון טיפולי (יחס סיכויים של 3.7, רווח בר-סמך 95%: 1.1-6.5, p = 0.023) עם ספציפיות של 84% ורגישות של 69%, בעוד כי דילול בעובי השכבה הנ"ל לאחר 12 חודשים לא ניבא.
החוקרים הגיעו למסקנה כי דילול בעובי שכבת ה-GCIPL ובמידה פחותה יותר גם בעובי שכבת ה-pRNFL, מנבאים התקדמות במידת המוגבלות, לאחר התחלת טיפול עם תרופות משנות מהלך מחלה ועשויים להוות מרקר ביולוגי שימושי ונגיש לכישלון טיפולי בטרשת נפוצה התקפית.
מקור:
Bsteh, G. et al. European Journal of Neurology 2021; https://doi.org/10.1111/ene.14829